הלכות ומנהגים לימי השובבי"ם - חלק ב

י"ב טבת תשפ"ו | 01/01/2026 | 20:12

א. תיקון גדול בימים אלה לקדש עצמו במותר לו ^א, להרבות בחסד ותחת שהרבה פשע ירבה שפע וישפיע לעמלי תורה ולנצרכים ^ב.

ב. ישתדל בכל כוחו ליתן צדקה לפני התפלה בכל יום מימי התעניות ^ג.

ג. נהגו בכל ליל שישי של ימי השובבי"ם לומר תיקון חצות ולבכות על גלות השכינה ואח"כ ללמוד סדר מיוחד שתיקן רבנו יוסף חיים זצוק"ל הכולל בתוכו לימוד משניות דליל שבועות, ואדרא זוטא וכמה תפילות לתיקון היסוד ^ד.

ד. חשוב מאד לקבל על עצמו תענית דיבור והוא טוב בכל השנה ובפרט בימי השובבי"ם ^ה.

ה. נהגו רבים וכן שלמים בימי השובבי"ם לעשות תענית דיבור ולומר ג' פעמים התהילים ועוד שמונה מזמורים הראשונים שבכללותם יעלה לתנ"ח מזמורים ויש בזה תיקון גדול מאד ואשרי הזוכה ^ו.

ו. אחד מהתיקונים הגדולים לעוון הידוע הוא שיקרא קריאת שמע שעל המיטה בכוונה גדולה ועצומה וסגולתה רמה ונשאת וגבהה עד מאד לבטל ולהשמיד המזיקים שנבראו מכח העוון הנז' ^ז.

ז. בק"ש שעל המטה, יכוין לתקן את אותן הטיפות שיצאו ממנו בין בשוגג בין במזיד, וכוונה זו כוללת ב' כוונות. א. שימותו הגופים הטמאים המלבישים לנשמות שעשקה אותם הסט"א, מכח אותם טיפות שז"ל. ב. שיחזרו אותן הנשמות לקדושה, ויבואו בעולם הזה כשאר כל נשמות קדושות ^ח.

ח. תיקון חשוב לחטא זה שיטרח במוחו לחדש חידושים בתורה הקדושה, והוא תמורת מה שטרח לחשוב מחשבות זרות ולפגום במוחו. גם ישתדל ללמוד המשניות בעל פה, שלימוד המשנה מסוגל הרבה לטהרת הנשמה. ומה טוב אם זכה לעסוק בחכמת האמת שיעסוק בסודות התורה והזוה"ק בענינים אלה, כי מעורר את אותם הסודות בשרשן להאירם ולתקנם, והוא תיקון גדול למה שפגם בהם והחשיך אורם ^ט.

ט. יזהר מאד בברכת הנהנין לברך בכוונה גדולה, ובפרט מברכות לבטלה ^י.

י. ימעט בשיחה בשיחת חולין ככל האפשר, כי ברית הלשון מכוונת כנגד ברית הבשר, וטובים השתים בשמירתן כאחד.

א. כ"כ בברכ"י (סי' תרפ"ה ס"ק א) וכה"ח (ס"ק לז).

ב. כן כתב הנטעי גבריאל (חלק חנוכה, ימי השובבי"ם פ"א הערה כד) שהוא עפ"י שמצינו תנדב"א רבא (סוף פרק כ"ג) אף דוד היה משבח את יוצאי מצרים, כי אפילו המצוה האחת שהיתה בידם, נוח לפני הקב"ה הרבה יותר מן כמה מצוות שלנו, ומהו המצוה האחת שהיתה בידם, שנתקבצו כולם באגודה אחת, וכרתו ברית שיעשו גמילות חסדים זה עם זה, וישמרו ברית המילה שהוא ברית אברהם יצחק ויעקב, ושלא יניחו לשון של יעקב אבינו, ושלא ילמדו לשון של מצרים מפני דרכי עבודה זרה וכו'.

למדים אנו כי באמצעות גמילות חסדים זכו ישראל ליציאת מצרים, והיינו השילוב של תורה וחסד שהוא התיקון לחטא הגלות, והרי כך הורו לנו חז"ל (סנהדרין דף צ"ח ע"ב) שאלו תלמידיו את רבי אלעזר מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח, יעסוק בתורה ובגמילות חסדים, כי על ידי תורה וחסד זוכים לתקן את החטא שבגללו נגרמה הגלות, כך שאין לך תיקון גדול מהשילוב של תורה וגמילות חסדים, שעל ידם נינצל מחבלי משיח שהן הצרות של הגלות, ואילו בתורה וחסד מתכפר העוון, וממילא זוכים להינצל מהפורעניות של הגלות וכל מה שהסתעף הימנה והיינו חבלי משיח.

ג. האריז"ל בספרו שער רוח הקודש (תיקון כז).

ד. כמסודר בלשון חכמים וכן בספר עטרת תפארת.

ה. כן היה מנהג מו"ר המקובל האלהי כמוה"ר מרדכי שרעבי זצוק"ל ראש ישיבתינו שבכל יום שישי ערב שב"ק היה עושה תענית דיבור ומתקדש בקדושה עליונה. וכמו שכתב השל"ה (מס' תענית), וכ"כ בספר תורת המגיד מזלאטשוב שאמר הרוצה להתענות יקבע לעצמו תענית דיבור ואז לא יזיק לגופו וייטב לנשמתו עכ"ד. וכ"כ במ"ב (סי' תקעא ס"ק ב) וראיתי כתוב בספר אחד שכשאדם רוצה להתנדב תענית, טוב יותר שיקבל תענית הדיבור ממה שיקבל עליו מן האכילה, כי ממנו לא יהיה לו נזק לא בגופו ולא בנשמתו ולא יחוש עי''ז, וכעי"ז כתב הגר"א באגרתו שצריך האדם לייסר עצמו לא בתענית וסיגופים כי אם ברסן פיו ובתאוותיו וזה התשובה ע"כ.

יסוד הענין לעשות תענית דיבור בימים אלה של השובבי"ם, הוי משום דברית הלשון הוא מכוון כנגד ברית המעור, וכמו שכתב הגר"א בפירוש לספרא דצניעותא (פרק ג). יעו"ש. ועי' בזה נמי בס' פתוחי חותם למהר"י אבוחצירא זיע"א (ריש פר' חוקת עה"פ וכל כלי פתוח וגו') שכתב, שלכן התורה הקדושה הוציאה את ענין הערוה בלשון "ולא יראה בך ערות דבר" "דבר" לשון דיבור, כי דע"י הדיבור נפגמה גם הערוה. ולכן צריך שישמור פיו שמירה כראוי, ובזה ימצא מנוחה מצד הפה ומצד הברית. יעו"ש.

וראה עוד נמי בס' מגלה עמוקות על התורה (פרשת בהר) ד"מילה" הוא ר"ת מה יתרון לבעל הלשון, משום דברית הלשון וברית המעור חד הוא. יעו"ש.

ו. כתב בקונטרס היחיאלי להגאון המקובל ר' יצחק אלפייא זצ"ל, שמי שמתענה יום אחד תענית דיבור, ולומד את התהלים שלש פעמים כפי הסדר המובא שם, נחשב לו כהפסקה גדולה "לתענית משבת לשבת" כמ"ש הרב נועם אלימלך זצ"ל... ותענית משבת לשבת נחשבת לחמשה ושישים אלף ושש מאות תעניות, עכ"ד.

וכתב מו"ר האול"צ בספרו זכרון הדסה (עמוד לב) וז"ל: וזה קל, וכי לא כדאי ביום אחד להרויח כל כך הרבה תעניות. ואף שלא מקובל מרבינו האר"י שנחשב להפסקה, אבל אדם גדול אמרו, וזה אחד מהתקונים הגדולים ביותר. ומזה נלמד מה גדולה מעלת העוסק בתורה ללא דיבורים. ובמיוחד מי שיש לו תאוה לדבר וסקרנות להתעניין בכל מיני נושאים ומתגבר על תאוותו ובולם פיו, מי יכול לדעת כמה הוא מוסיף זכות וטובה לעצמו ולעולם כולו.

ואיתא במס' מגילה (יח.) רב דימי אמר, אמרי במערבא, מלה בסלע משתוקא בתרין, עכ"ל. הסברנו זאת בס"ד, שידוע שעל לימוד תורה השכר הוא עצום, כל מלה מקיים מצות עשה, (כמ"ש הגר"א בספר שנות אליהו פ"א דפאה), וז"ש "מלה בסלע" - אם נניח שעל כל מילה של לימוד תורה השכר הוא סלע, "משתוקא בתרין", היינו אם רצה להפסיק באמצע לימודו ולדבר דברים בטלים וכפה את יצרו ולא דיבר, מגיע לו פי שניים משכר הלימוד עצמו. זהו דבר גדול עצום ונפלא מאוד, עצירת התאוה והתגברות עליה כמ"ש (אבות א, יז) שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בן החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. ואשרי מי שזוכה לכך.

וכן היה מנהג מורנו ראש הישיבה המקובל האלהי כמוה"ר מרדכי שרעבי זצוק"ל לעשות יום אחד תענית דיבור עם כל הקהל והיו קוראים התהלים ג"פ ועד היום ב"ה זה ממשיך בישיבתינו, וכן הנהיג מו"ר ראש הישיבה מרן רבי יהודה צדקה זצוק"ל ביום ט"ו בשבט לעשות תענית דיבור בקריאה שלש פעמים תהלים ומשתתפים בזה הרבנים והאברכים וכל בני הישיבה, וב"ה עד היום זה ממשיך.

וכתב בקונטרס היחיאלי (עמוד סה ע"ב) וז"ל: ועתה בזמננו זה שהגופות נחלשו בעוה"ר, ואין כ"כ חוזק ובריאות גוף להתענות איזה ימים רצופים, ומה גם שהמתענה צריך לקבל התענית מבעוד יום ואם לאו לא יועיל ובפרט שידוע שתנאי התענית הוא שצריך האדם באותו יום לשבור לבו בקרבו ולהזהר מכל עון ונדנוד עבירה, ולהזהר ביותר מפיתויו של היצה"ר, יען שבאותו יום הקדוש של התענית, העון הקטן אשר יעשהו האדם מפיל הרבה ניצוצות קדושה בסטרא אחרא. ועוד אם הוא בעל תורה צריך להזהר יותר ומה גם מעון הכעס וכו', ואם בעל מסחר צריך להזהר באותו יום שיהיה משאו ומתנו באמונה, ולהזהר מהשקר וחנופה ואונאה ורבית וגזל מדבריהם, ובפרט שלא להשבע אפילו על האמת, ואין צריך לומר בשקר ושוא, גם לא להזכיר שם שמים לבטלה, וכהנה רבות וכו', ולכן איעצך נא עצה טובה שיש בה נחת רוח לנשמה מבלי שום צער הגוף כלל ועיקר, רק לעשות תענית הדבור וסגולת התהלים ותכפר כל חטאתיך, ובכל יום שתוכל לקיים התיקון הזה, עשה והצלח, בין בחול בין בשבת וכר'. והוא מעדות נאמנה של הגאון רבינו נועם אלימלך זלה"ה, ותלמידו הרב מוהרמענו"ף העיד שעי"ז יכוף את היצר (שלא יחטיאהו עוד, רק אם לא יתן לו יד) הואיל ובזה יהיה בידו כחרב חדה וחנית נגד היצר.

ואולי יעלה בדעתך לומר שתענית הדיבור לא מהני לכפר כל עון אשר חטא, לכן טרם כל הנני להראותך כח של תענית הדביר, שהוא מועיל יותר מתענית הגוף, יען שבתענית הגוף לא יבצר מלדבר בו דברים בטלים, כעס, שקר, חנופה, כזב, רמיה, בדיחות, היתול, צחוק, קלות ראש, ושבועות שקר ושוא, והזכרת שם שמים לבטלה, וכיוצא בהנה רעות רבות, זהו באופני הלא תעשה. ובאופני העשה, הלא ע"י חלישות הגוף מהתענית, אולי ח"ו לא יוכל להתפלל כהוגן וכראוי, ויגרע מחובת לימודו, ויתרשל מלעשות מצוה הבאה לידו מחולשת איבריו מהתענית וכו' כידוע, אשר לא כן בתענית הדיבור, אתה יכול ללמוד להתפלל לאכול ולברך לה' ולעשות מצוות ה' בשמחה, ורק נמנע אתה מלדבר עם חבריך ובניך ואשתך וכל קרוביך כלל וכלל, ועכ"פ הרי באותו יום נקרא שמנעת עצמך מלדבר כל האיסורים הנז"ל, זה בשב ואל תעשה. ובעשה, הרי קיימת והגית בו, ודברת בם, עוסק בדברי תורה שתלמוד תורה כנגד כולם, וכל המצוות נדחים מפניה, לבד אלה הידועים. ואם הוא בשבת, הרי קיימת בו כל דבר קדוש, ומנעת עצמך מלדבר דברי חול בשבת, וקיימת וכבדתו מעשות דרכיך, שדרכך בחול לדבר ובשבת לא לדבר, כי אם בכל דבר קדושה בינך לבין עצמך בשירים ותשבחות ברכות והודאות תפלה וקריאת התורה שבכתב ושבע"פ ובסודותיה בזוהר ובמדרשים, ובכל אשר תאוה נפשך ללמוד בו, אך ורק לא בדברי דופי והבאי, בעתונים וחידושי העולם וכו', שזה ודאי אסור כידוע, אלא בכל דבר קדוש לישראל ובתורה הקדושה. ועיין מה שרשמנו לעיל בסגולות סגולה ל"ו (דכ"ד ע"ב) משם רבותינו: הגר"א, אבן שלמה, חמ"י, חפץ חיים, וראש הגבעה, שכולם פה אחד אמרו והעריכו תענית הדיבור איך הוא מעולה ורם מכל מיני סיגופים ועינויים כידוע. ויעו"ש דבריהם. והואיל וכעת בא לידי אופן העתקת לשון הרב חפץ חיים בנדון זה הנני להציגו לפניך, וז"ל בחלק שמירת הלשון שער התבונה בפרק ב' דט"ז ע"א: גם דקדקו חז"ל בלשון קדשם (בחולין פ"ט ע"א) בעוה"ז וכו' אלא כל ימי חייו ירגיל האדם את עצמו באומנות הזו להיות בטבע כאילם, כמו שכתב הגר"א באגרתו הקדושה עלים לתרופה וז"ל: ועד יום מותו צריך האדם לייסר את עצמו ולא בתעניות וסיגופים, כי אם ברסן פיו ובתאוותיו, וזהו התשובה. וזהו כל פרי העולם הבא, כמ"ש כי נר מצוה ותורה אור, אבל ודרך חיים תוכחות מוסר, וזהו יותר מכל התעניתים וסיגופים שבעולם וכו' (הגה שם: וכן ראיתי כתוב בספר ראש הגבעה, שכשאדם רוצה להתנדב תענית טוב יותר שיקבל עליו התענית מן הדבור, ממה שיקבל עליו מן האכילה, כי ממנו לא יהיה לו נזק לא בגופו ולא בנשמתו, ולא יחלש ע"י התענית הזה), ואמר הכתוב מי האיש החפץ חיים אוהב ימים וגו', ובזה יכופר לו כל עון וניצול משאול תחתית, כמ"ש שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, מות וחיים ביד לשון, ואוי למי שממית עצמו בשביל דיבור אחד! ומה יתרון לבעל הלשון? עכ"ל [הגר"א] הקדוש. ואמרו חז"ל כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, פירוש גדלתי בין החכמים ולקטתי מהם מדותיהם החמודות והקדושות, ומכולן היא מדת השתיקה הטובה שבכולן. עכ"ל.

ובעשיית התיקון הזה אז יהיה יום תשובה לה', וה' יקבל כל תפלות עמו ישראל, ויפרוק שכינתא מעפרא, ויראנו נפלאות בזכות דוד המלך ע"ה, כמ"ש וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי, וישלח לנו משיחנו בבנין בית קדשנו ותפארתנו במהרה בימינו, אמן.

אזהרות לנהוג ביום תענית דיבור מקונטריס היחיאלי

מודעה על תענית הדבור וסגולת התהלים הנחשבת להפסקה גדולה "לתענית משבת לשבת" כמ"ש הרב נועם אלימלך זצוק"ל, והרב חמ"י כתב שתענית משבת לשבת נחשבת לחמשה וששים אלף ושש מאות תעניות (65,600). כל מי שירצה להשתתף בלימוד של יום... בשבת קודש... לחודש... צריך לקבל על עצמו את התנאים האלה מלב ומנפש, בלי שום זכר אונס ומטרה ופנייה כלל ועיקר כי אם לעבודתו יתברך שמו אמן.

א) שלא לדבר כלל וכלל מהתחלת הלימוד עד הגמר, גם לא בדברי תורה ולא בשאלת שלום.

ב) יכוון לתקן מה שפגם ועיות בהפסיקו בלימוד התורה הקדושה בדברים בטלים, ולתקן פגם שדיבר דברי חול בבית הכנסת. ולהתחרט מכל מעשה לא טוב שעשה נגד רצונו ית"ש בין במצות עשה בין במצות לא תעשה, ולומר הוידוי בפה (ביום שיש בו תחינה) ולהרהר בלבו תשובה שלימה על כל עונותיו חטאתיו ופשעיו, ובפרט על החמורות כגון שז"ל, על לשון הרע ועל הדבור הנז"ל, הנתקנים עכשיו על ידי לימודו ועסקו בתורה, ואיך עתה הוא מתחיל לשוב בתשובה שלימה לפני ה' גם מכל העונות שהורגל בהם, ועל ידי זה מכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, והקב"ה מתמלא רחמים ומרחם על כל ישראל.

ג) לא לעשן סיגארו [סיגריה] בבית הכנסת. ואם אינו יכול יצא לחוץ לשתות סיגריה, בכדי שביום תשובה ותקון גדול כזה, לא יהיה בביהכ"נ קטורת זרה וימלא ביהכ"נ עשן, ובפרט שלא לתת צער לאנשים, כי כמה וכמה אנשים שאינם מעשנים ומצטערים מזה. ואם ציער עצמו מעט במניעת העישון לא דבר גדול זה, כי לתקון זה, צריך לסגף עצמו מעט ועל ידי זה יתכפרו לעוונותיו, והתיקון והלימוד הזה נחשב לתענית משבת לשבת ולס"ה אלפים ות"ר תעניות.

ד) הלומד בקול רם ילמוד מלה במלה כהוגן, ובנעימה ולא בהלעטה, ושאר העם ילמדו אחריו בלחש, כי תרי קלי לא משתמעי.

ה) יקבל על עצמו מצות עשה "ואהבת לרעך כמוך" ולאהוב כל ישראל כנפשו, ויכלול עצמו עם כל ישראל, כדי שתקובל תפלתו ברצון, ויהיה נחת רוח לשכינת עוזנו.

ו) טוב לתת דבר מה לצדקה בגמר התיקון קודם תפלת המנחה, כמו שכתבו משם האר"י החי ז"ל, כי יש תיקון גדול בזה, וכמ"ש בשלחן ערוך יורה דעה (סי' רמט סעי' יד): טוב ליתן פרוטה לעני קודם כל תפלה שנאמר אני בצדק אחזה פניך. וכמ"ש בש"ס בבא בתרא (דף ט' סע"א) ששקולה מצוה זו כנגד כל המצוות שנאמר והעמדנו עלינו מצות וגו' ובפרט בגמר התיקון. שאז נעשה צדיק גדול ובעל תשובה גמורה מאהבה. ואז יבוא בפועל ענין הצדקה, שהיא כנגד כל המצוות וצדקתו עומדת לעד. ולא יפחות מלתת ל"ו פרוטות דמי אכילה אחת, שהוא "פדיון תענית" של יום אחד, כמ"ש הרב חיד"א זצוק"ל וזיע"א, ולמוסיף יוסיפו לו מן השמים.

ז) צריך לתת הצדקה תיכף ומיד ולא לנדור ח"ו כלל ועיקר, שלא להכשל ב"מ בעון נדרים, וכל אחד ואחד יתן בקערה שעל התיבה מה שלבו חפץ, באופן ששום אחד לא ידע כמה נתן, וגם הוא לא ידע למי המעות הללו ניתנים, שזאת המצוה המעולה שבצדקה.

ח) הרוצה לאכול בבוקר ושיהיה נחשב לו לתענית ג"כ, יצוה לבני ביתו שיעשו לו המאכל היותר ערב לחיכו. ואזי יאכל ממנו עד קרוב לכדי שביעה, וימשוך ידו מלאכול עוד ממנו, אע"פ שתאב עדיין לאכול ממנו עוד, ויחשוב שמניעתו זאת לסגף את עצמו ולכפרת עוונותיו, ויועיל לו לתענית ג"כ, כמ"ש הראב"ד שהמושך ידו מהמאכל שערב לחיכו לכפרת עוונותיו חשוב כאלו התענה וכמזבח כפרה, והרי זה פיקח שאוכל לשובע נפשו וחשיב כאלו התענה. עכ"ל. (הובאו דבריו בס' פלא יועץ דף ז').

ט) תענית הדיבור יש בו צורך גדול מאד, שמועיל לאדם יותר מכל מיני תעניות וסיגופים, וגם אינו מחליש איבריו וגופו כתענית האכילה ויתר הסיגופים, נמצא טוב לגוף וטוב לנשמה, ועושה שלום בין הנשמה ובין הגוף, ששניהם יזכו לאור החיים, ולעולם הנצחי שכולו טוב, אך צריך להיות לפחות יום שלם ממש לתענית הדבור, כדכתבו רז"ל: הגר"א, חמדת ימים, אבן שלמה, חפץ חיים, ראש הגבעה.

י) גבאי הצדקה יזהרו לחלק כל הנקבץ לת"ח ולצנועים ולאביונים ולעניים שהם יראי שמים, ולא לאנשים שאינם מהוגנים, כדי שלא יקיימו בהם קללת ירמיה הנביא שאמר הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים ח"ו [כמבואר בב"ק דף ט"ז סע"ב]. וק"ו שלא ליהנות מהם עוברי על דת בפרהסיא כמחללי שבתות וכו' ודי לחכימא ברמיזא.

ועי' שם סדר תענית דיבור וסדר הנהגת הלימוד בארוכה (דף ס"ז ואילך).

ז. בגמ' מסכת ברכות (ה.) ואמרו, אמר רבי יצחק כל הקורא קריאת שמע על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו שנאמר "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם", מאי משמע אמר מר זוטרא ואיתימא רב אשי מרישא דענינא דכתיב "יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם" וכתיב בתריה "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם", ואמר רבי יצחק כל הקורא קריאת שמע על מטתו מזיקין בדילין הימנו, שנאמר "ובני רשף יגביהו עוף" וכו'. יעו"ש. והענין דקאמר ואמר רבי יצחק כל הקורא קריאת שמע על מטתו מזיקין בדילין הימנו וכו', היינו אותם מזיקין של העבירות ח"ו.

והעתיק לפניך מה שכתב על זה מורינו הרב בשעה"כ (דף נו ע"ב) וז"ל: צריך שתדע שעיקר כונה זו היא כדי לתקן ולכפר על עון א' חמור מאד אשר הוא המונע עליית הנשמה בלילה לאדוניה. וע"י כונה זו נתקן האדם מאד מאד ממה שחטא ואע"פ שכבר נת' תיקונו בשער השביעי הנקרא שער רוה"ק והוא תיקון המוציא שז"ל הנה התיקון ההוא יועיל לנקות לו עונו שלא יכנס לגהינם ושימחלו לו עונותיו אלו אבל עדיין צריך תיקון אחר גדול וחזק ממנו כמשי"ת עתה בכונת ק"ש זו והוא לתקן ולהחיות אותם הטיפות בעצמם שיצאו לבטלה ונכנסו בקלי' ולהחזירם אל הקדושה. וזה ענינו דע שבכל עבירות שבתורה אפי' החמורות אין בהם מי שמוליד מזיקין ממש כמו המוציא שז"ל כמשי"ת כי אפי' הבא על כל העריות שבתור' נולדי' משם ממזרים גופניים בעוה"ז והאמת הוא שמי שעובר שאר עבירות מתלבשין בו המזיקין ונעשים קטגורים עליו אבל המוציא שז"ל עונשו גדול לאין קץ.

הלא תראה מה שהפליגו בזו' במקומות רבים ובפרט בפ' ויחי שאמרו שכל העבירות תליין בתיובתא לבד ממוצי' שז"ל דלית ליה תיובתא בר בטורח סגי ויתיר ולא חזי אפי מלכא לעלמין כו' וע"ש.

וזה ענינה דע כי המוציא שז"ל פוגם במחשבה כי אינו משתמש בשום כלי ובשום ערוה ועונשו גדול שפוגם בדעת עליון דאו"א וכמו שמעשיו הם זכר בלי נקבה כן כביכול גורם למעלה שממשיך אותה הטפה של אותה נשמה מן הזכר העליון ואינה נשפע' במלכו' אבל יוצא לחוץ אל הקלי' הנק' קליפ' נוגה הנז' בזוהר פ' ויקהל והיא ג"כ סוד אותה טיקלא דאזדמנת בההוא סטרא דעשיקת נשמתין כנז' בתחלת הסבא דפ' משפטים דצ"ה וצ"ו. הנה אשת זנונים דס"א פתי לחוה באמצעו' קליפ' נוגה כנז' שם פרשת ויקהל ונמשכת אותה הנשמה אליה ואז מתחב' בה כח מזיק אחד הנמשך מאותה אשת זנונים ונעשי בחי' גוף א' אל אותה הנשמה נמצא שהמוציא שז"ל גורם שאותם טיפות של הנשמות שעתידות לצאת ממנו בבחי' בנים שיתערבו בס"א ושם יתלבשו בגופו' הנעשות מסטרא דנחש אשת זנונים ונמצא שהפך והחזיר הקדושה אל הטומאה והטוב אל הרע.

והנה כדי לתקן עון זה צריך שימית אותם הגופות הטמאות המלבישים לאותם הנשמות ועי"כ אותם הנשמו' יברחו משם ויחזרו אל שרשם שבקדושה ונמצא שצריך שני כונות:

א. להמית הגופות ההם.

ב. להחזיר הנשמות ההם אל מקום הנוק' העליונה דקדושה שיתוקנו שם ויצויירו כשאר כל הנשמות ואח"כ יבואו בעוה"ז כשאר כל הנשמות:

גם יש עון אחר דומה לזהו הוא מי שמשמש מטתו ואינו שוהה עד שיצאו כל הטפין לגמרי כי אותם שיורי הטיפו' היוצאו' לבטלה אף ע"פ שאינם ראוים להוליד עכ"ז נבראים מהם ג"כ בחי' מזיקים ומשחיתים רעים ע"ד הנז' ובכל זה הנז' תבין סוד גדול הנז' בזו' פ' בלק על פסוק לא ישכב עד יאכל טרף כו' ובדרושי חז"ל בענין אותם אלפים ורבבות של מזיקין שהאדם ממית בכל לילה ע"י הק"ש של המטה וצריך האדם לכוין בכל ק"ש שאומר על מטתו לכוין בתיקון עון זה ולהמית כל אותם הגופות של מזיקין הנז' ויש אדם שגדול כח כונתו עד שיוכל להמי' בכל לילה אלף וקכ"ה כנז' בפ' בלק דף רי"א ע"ב ויש אדם שלא יוכל להמית אלא דבר יום ביומו וכמספר הימים שחטא כך צריך ימים אחרים כנגדם לתקן עון זה ויש בענין הזה כמה פרטים ואין אנו עתה בביאורן. ונמצא כי עיקר התיקון הוא שיכוין להמית ע"י הק"ש של מטתו אותם הגופים של המזיקים ועי"כ יוכל האיש הזה להעלות עם נפשו אותם הנשמות למעלה אל הקדושה לתקנם בכל לילה.

ודע כי כמו שיוצאין המזיקין אלו מן האדם המוציא שז"ל להיותו בלא אשה כך האשה בוראה מזיקין בלא איש וזה נרמז בפ' לא תאונה אליך רעה ר"ל לא תאונה אליך שאתה זכר הרעה שהיא לילית אשת זנונים ונגע לא יקרב כו' ר"ל נגע שהוא סמא"ל דכורא אל יקרב באהליך שהיא אשתך כמ"ש שובו לכם לאהליכם.

ואמנם ענין כוונת מיתת הגופו' הנז' הוא בכוונ' שמות העולים בגי' כמנין וחרב פיפיות בידם. עכ"ל.

וע"ע נמי בדברי הגאון חסידא קדישא רבי יעקב אבוחצירא זיע"א בס' פתוחי חותם עה"ת וז"ל: וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וגו' אפשר לרמוז דידוע דהמהרהר ביום בנשים משליט עליו המזיקין בלילה ומטמאים אותו, וחמורה טומאה היוצאה מגופו שנבראים מטומאה ההיא מזיקין ונקראים בנים זרים בנים משחיתים, והצער שמצערים לאדם אין לו קץ, ואם נשארו לאחר מותו אין לו מנוחה כלל, והתיקון לזה היא התשובה הגמורה כראוי, ובכל לילה לא ישכב עד שיקרא קריאת שמע על המטה כראוי, ויתודה בבכי ובתחנונים ובזה יהרוג בכל לילה כמה וכמה מהם, ועל זה אמר דוד המלך עליו השלום יפול "מצדך אלף ורבבה מימינך". ועל זה גם כן אמר "יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם וגו' לעשות נקמה בגויים וגו' לאסור מלכיהם בזיקים" וגו' כל זה נאמר על המזיקין הנבראים מטפות קרי, דעל ידי קריאת שמע הם נהרגים ומתים, והנה הקריאת שמע בעצמה היא החרב, והוא הרומח ההורג למזיקין, דקריאת שמע יש בה רמ"ח תיבות ועם שש תיבות הוא רומח. והנה רמ"ח תבות הוא אותיות חר"ם, דעל ידי קריאת שמע נחרמים ונהרגים המזיקין, ותחת שהיה ראוי האדם הזה להיות חר"ם הוא בעצמו, עתה על ידי הקריאת שמע עם התשובה שעשה, עשה למזיקין חרם. וזהו כוונת הפסוקים וישמע הכנעני הוא הסטרא אחרא שעליו נאמר כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב, מלך ערד אותיות רעד שמכנים רעדה באדם עד שעושה עברה, ועוד ערד עם הכולל גמטריה הרע וכו' וידר ישראל בא לרמוז דאם נתעורר זה הישראל בתשובה כראוי, וחזר להיות קורא קריאת שמע על מטתו כראוי הורג המזיקים ההם, וזהו וידר הוא שנדר לעשות תשובה, וזה רמוז במלת וידר במילוי וי"ו יו"ד דל"ת רי"ש סופי תבות עם הכוללים גימטריה תשובה, לרמוז דעשה תשובה כראוי, נדר גימטריא רומ"ח לרמוז דצרף לתשובתו קריאת שמע על המטה, שהיא גימטריא רומ"ח שבו הורג המזיקין ההם וכו' יעו"ש.

ח. בא"ח פר' פקודי (אות יג), כה"ח (סי' רלט סק"ד), משם שעה"כ (דף נו ע"ב והלאה). ועי"ש בשעה"כ שהאריך בענין זה מאד עד כמה חמור עוון של המוציא שז"ל, שאפי' בכל עבירות החמורות שבתורה, אין בהם מי שמוליד מזיקין ממש כמו במוציא שז"ל, ועונשו חמור עד מאד כמבואר בזוה"ק פר' ויחי (דף ריט ע"ב), שכל העבירות תליין בתיובתא, לבד ממוציא שז"ל דלית ליה תיובתא בר בטורח סגי ויתיר, ולא חזי אפי מלכא לעלמין וכו', והטעם מפני שכאן הפגם הוא במחשבה, ופוגם בדעת העליון דאו"א וכו', ודבר זה יש בכוחה של ק"ש זו לתקן ולהחיות אותם הטיפות בעצמם שיצאו לבטלה ונכנסו בקלי' ולהחזירם אל הקדושה, בסוד "לא ישכב עד יאכל טרף" הנזכר בזוה"ק בפרשת בלק (דף ריא ע"ב), וזהו ענין אותם אלפים ורבבות מזיקים שהאדם ממית בכל לילה ע"י ק"ש שעהמ"ט, ויש אדם שגדול כח כוונתו עד שיוכל להמית בכל לילה אלף וקכ"ה מזיקים, ויש שלא יוכל להמית אלא דבר יום ביומו וכמספר הימים שחטא כך צריך ימים אחרים כנגדם לתקן עוון זה, ואז על ידי שממית אותם יוכל אח"כ להעלות עם נפשו את אותם הנשמות למעלה אל הקדושה לתקנם בכל לילה. עכת"ד הקדושים. וכ"כ בפרי עץ חיים (שער טז פ"ה דף עו ע"ד).

והמעיין בזוה"ק פרשת בלק הנ"ל, יראה שמיתת המזיקים נעשית גם ע"י ק"ש וגם ע"י הפסוקים שלאחמ"כ וז"ל (שם): כד בעי בר נש למשכב על ערסיה, מקדש שמא עילאה אימליך ליה לעילא ותתא וכו', בשעתא דפתחין פומהון על ערסייהו בשמע ישראל ובעאן רחמי קמי מלכא קדישא בכמה קראי דרחמי וכו', עי"ש. ועיין עוד בזוה"ק פרשת ויקרא (דף כא:) בענין זה.

ט. עי' בשער רוה"ק (דף ט' ע"א), שכתב וז"ל: גם אמר לי מורי ז"ל. כי שורש הכל לענין השגה, הוא העיון בהלכה. ואמר לי כי הטעם הוא, כי הנה ענין עיון ההלכה, הוא שיכוין האדם שיש קליפת האגוז החופפת על המוח, שהוא ענין הקדושה, וזו הקליפה היא ענין הקושיא שיש בהלכה ההיא, כי הקליפה חופפת על ההלכה ואינה מניחה אל האדם שיבין אותה. וכאשר האדם מתרץ הקושיא ההיא, יכוין לשבר כח הקליפה ולהסירה מע"ג הקדושה, ואז יתגלה המוח שהוא ההלכה. ונמצא, שאם אין האדם מתמיד לעיין ולשבר הקליפות, איך יתגלה לו המוח, שהם רזי התורה וחכמת הקבלה. ולכן צריך להשתדל מאד לעיין ולכוון בכוונה זאת שביארנו. ושמעתי ממורי ז"ל שהיה תמיד מעיין ששה פירושים של פשט בהלכה, ופי' השביעי ע"ד הסוד, בסוד ששת ימי החול, והשביעי הוא יום שבת. ואמנם אמר לי מורי ז"ל שהאדם שאינו קל העיון, וצריך לטרוח מאד בעיון עד שיפיק מבוקשה אין ראוי לו שיתבטל מעסק התורה בשביל העיון. ויותר טוב לו שיעסוק בדינים ובמאמרי רז"ל וכיוצא. אבל מי שהוא קל העיון, ואינו צריך טורח רב, צריך שיטרח שעה או שתים בכל יום בלבד בעיון, ואח"כ יעסוק בתורה כנזכר, בשאר היום, אבל לא יתמיד כל היום בעיון. עכ"ל. וע"ע בפע"ח (שער הנהגת הלימוד פ"א), ובחמ"י שובבי"ם (פ"א), ע"ש.

וכן מקובל נמי מהחזו"א זיע"א שהיה מורה ובא לכל השואלים אותו דבר תיקון בענין זה, שהעיקר הוא שיקבלו על עצמם לעמול בלימוד התורה הקדושה בכל כוחם ונפשם, ועי' היטב נמי באיגרות החזו"א ח"א (איגרות כב - כד). יעו"ש.

וע"ע נמי בשו"ת דברי יציב חאה"ע (סימן מא אות ג) שהביא מדברי ס' בני יששכר מאמרי חדש תשרי (מאמר ד דרוש יד אות מ) שהביא מדברי רבינו החיד"א דהלומד תורה לשמה אי"צ לד' חלוקי כפרה שהובאו בגמ' יומא (פו ע"א). ובתשובות מהרש"ם ח"א (סימן נח בסופו), הביא מהזוהר הקדוש (רות אות יב), שובנה וגו' כד אושיד זרעיה לארעא אבל בתיובתא שלימתא ואוליף אורייתא כולא ימחל ליה.

וע"ע למו"ר מופת הדור זצוק"ל בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סימן יד אות יד) דלעולם שפיר יש לסמוך על דעת הסוברים דסגי בכה"ג בתענית של יום אחד, בפרט בדורות הללו, שהרי אין לתעניות וסיגופים שורש בש"ס, וע' במדרש רבה פרשת קדושים (ר"פ כה), אם נכשל אדם בעבירה חייב מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה, אם היה למוד לקרות דף אחד קורא שני דפים, ואם היה למוד לשנות פרק אחד ישנה שנים, ואם אינו למוד לקרות ולשנות ילך ויעשה פרנס על הציבור וגבאי של צדקה והוא חי. ע"ש. וע' מה שהאריך בזה הגאון זרע אמת (חאו"ח סי' פט), שאפי' החוטא בעבירות חמורות אין לו לישב בתענית אם גורם לו ביטול תורה, ודלא כהרב ראשית חכמה שכ' שהחוטא בעריות וכיו"ב צריך לקבל עליו יסורים ותעניות אע"פ שיש בהם ביטול תורה וכו', וכ' ע"ז הרב זרע אמת, שהנה הרב גדש סאה להחמיר כדרכו בכ"מ, ומי יאמין לשמועתו נגד כל שאר הגדולים הנ"ל, ואחר הסליחה רבה, לגודל חסידותו, לא שביק מר חיי לכל בריה, וגם דבריו תמוהים וכו', וכיון שאף בחוטא בחמורות האר"י מיקל, הרוצה לסמוך עליו יש לו אילן גדול לסמוך עליו. ע"ש.

עוד כתב, ומי יתן והיה לבב כל חכמי דורנו שלא להטריח על בעלי תשובה יותר מדאי בסיגופים ובתעניות, אשר לרגלי החולשה האיומה כשל כח הסבל, ולא יוכלו מלט מחולאים וסכנות ח"ו, ודילמא ממנעי ולא עבדי תשובה. וע' ב"ק (צד ע"ב). והלא עיקר התשובה עזיבת החטא, והתורה אגוני מגנא ואצולי מצלא, ואין לך מדה טובה הימנה, והיא מכפרת אפילו על עבירות חמורות. וכמ"ש במנחות (קי ע"א) כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא חטאת ולא אשם. ע"ש. וע"ע בערכין (טו ע"ב) שמכפרת על עון לשה"ר, השקול כנגד ע"ז וג"ע ושפ"ד. ע"ש. וכמו כן בעון החמור שז"ל, מסיים בזוה"ק שהתורה מגינה ומכפרת עליו. וכמובא בשאלתות להגר"ח מוואלוזין (אות לה), ששאלו להגר"א במי שנכשל בקרי, כמעט בפשע ר"ל, והשיב כשעוסק בתורה א"צ לדאוג כלל, ואע"פ שבתיקונים ובס' מוסר החמירו מאד בזה, מ"מ בסוף המאמר בס' התיקונים (תיקון כא וכב), נמצא דבר טוב למבין, שכ', אבל אורייתא אורך ימים בימינה, פי' שמצלת מן המיתה, ובשמאלה עושר וכבוד, שמצלת מן היסורין הקשים כמיתה. וספרי המוסר לא הביאו סיום זה בספריהם. ע"כ.

ובשו"ת מהרש"ם ח"א (ס''ס נח) הביא ג"כ לשון הזוהר (רות אות יב): ואף דעביד עובדין בישין ואוליד בני בישין בסטרא דמסאבא כד אושיד זרעיה לארעא, אבל בתיובתא שלימתא ואוליף אורייתא, כולא ימחל ליה. וכתב, שמכאן מוכח דמ"ש בזוהר פר' ויחי דלא מהני תשובה לחטא זה היינו בלא לימוד תורה. וכמ"ש בזוה"ק פר' נשא שבצירוף לימוד תורה מקריא תשובה עילאה. והובא בראשית חכמה פ"ב משער תשובה. עכת"ד. ורבינו החיד"א בכסא רחמים (אבות דר' נתן פרק ל), הביא מ"ש השל"ה בשם רבינו האר"י ז"ל: כל מה שתמצא בדברי ראשונים סיגופים ותעניות לכפרת עונות, לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה, אבל מי שתורתו אומנותו ויודע דעת ויראת ה' זאת היא תקנתו לעסוק בתורה, ולא יחלש, ולא יתבטל מלימודו. ע"כ.

י. הזהירות בברכת הנהנין ומעלתן

ידוע מש"כ רש"י עקב תשמעון, אלו מצות שאדם דש בעקביו. ואחד הדברים שאדם דש בהם אם אינו נזהר טוב בברכות הנהנין ברכה ראשונה ואחרונה כי כמה פעמים יש זה לאדם ביום. תשמעון מלשון לקבל ולהבין את חומר הדבר ולקבלו ללכת בדרך זה לברך טוב ולהזהר לא לאבד שום ברכה.

וכתב הרב בשערה"ק כי עיקר השגתו של האדם וזכיה לרוח הקודש תלוי בברכת הנהנין שלו שאם הוא נזהר ומברך בכוונה מתבטל כח אותם הקליפות הנאחזים במאכל, וכל זה ע"י ברכתו בכוונה. וכתב והזהרני רבי מאד בזה.

אם ילמד האדם הלכות ברכות אזי בנקל ינצל מאיסור ברכה לבטלה

היות וברכות הנהנין יש להן חשיבות מיוחדת העומדת ברומו של עולם, ומה גם כי על ידי הברכה על הפרי - נתקנת הנשמה המגולגלת באותו הפרי, כמו שביום הכיפורים ביקשנו מה' יתברך שימחול ויסלח "על חטאים שאנחנו חייבים עליהם גלגול בדומם וצומח וחי בלתי מדבר וחי מדבר". ואמרו רבותינו שכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו מעל בקדשי שמים. על כן מן הראוי שכל אדם יהיה בקי בהלכות ברכות ואם ילמד האדם הלכות ברכות אזי בנקל ינצל מאיסור ברכה לבטלה.

וכבר העיד רבנו חיים ויטאל בשם רבנו האר"י ז"ל כי עיקר השגת האדם אל רוח הקודש תלויה בכוונתו וזהירותו בכל ברכות הנהנין, לפי שעל ידי הברכות מתבטל כח אותן הקליפות הנאחזות במאכלים החומריים ומתדבקים באדם האוכל אותם, ועל ידי הברכות שעליהם הנאמרות בכוונה, מסיר מהם הקליפות ההם ומזכך החומר שלו ונעשה זך ומוכן לקבל קדושה, ועל ידי כך הוא מוריד שפע לעולם, והקדוש ברוך הוא רושם את המכוון בברכתו בספר הזכרונות.

ומה גם מי שמברך בכונה נעשה שותף למעשה בראשית, ומשום כך יש דמיון בין לעיסת האדם בשניו למעשי בראשית, שהרי יש לאדם ל"ב שניים - ובמעשה בראשית כתוב גם ל"ב פעמים אלהי"ם, ללמדנו שמי שמברך את הברכות נעשה שותף למעשה בראשית. וסיים רבנו חיים ויטאל שהאר"י ז"ל הזהירו מאד על כך.

ורבי יהודה החסיד זצ"ל כתב שלא יתחיל אדם לברך עד שידע בלבו על מה יש לו לומר הברכה, כגון אם צריך לברך ברכת בורא פרי העץ לא יאמר במקומו בורא פרי האדמה.

הנשמה המגולגלת בפרי היתה באה אל תיקונה

ומו"ר רבי יהודה פתיה זצ"ל הביא מעשה באשה שמצאה תמר וברכה עליו בורא פרי האדמה, וכשעלתה על יצועה ראתה בחלומה זקן אחד שהודה לה על שגאלה את נפשו, אע"פ שעדיין לא הגיע לתיקונו, ותיקץ והנה חלום. וכשסיפרה לרבי יהודה זיע"א את המעשה פתר את חלומה ואמר לה אם היית מברכת את הברכה הראויה, הנשמה המגולגלת בפרי היתה באה אל תיקונה.

ובספר המדות וכן בספר יפה ללב כתוב שמי שאינו נזהר בברכת הנהנין - בברכה הראשונה שקודם האכילה, ובברכה אחרונה שבסוף האכילה, פחדים באים עליו.

לחלק כל ברכה לשלשה חלקים

ומרן ר' יהודה צדקה זצ''ל היה רגיל בכל הזדמנות להזכיר את החשיבות המיוחדת של הברכות ונשא קל וחומר ומה כשאדם קונה חליפה, בודק ושואל אם החליפה מתאימה לו, על אחת כמה וכמה צריך אדם לבדוק את עצמו, כיצד היתה ברכתו, טובה או לא, אם ברכתו נשמעה מילה במלה מבלי להשמיט אותיות, או לא, ומשום כך היה מציע לחלק כל ברכה לשלשה חלקים: ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו וכדו', וע"י כך ברכתו תעשה בכוונה טובה.

והרב בעל "קול ששון" זצ"ל היה אומר על הפסוק "ארוממך אלהי המלך, ואברכה שמך לעולם ועד". תחילה "ארוממך", יחשוב ברוממותו יתברך, ואחר כך "ואברכה" יברך הברכה.

סך כל הברכות הנאמרות על ידי האדם בשבעים שנותיו, מגיע לכדי שני מליון וחצי

ומו"ר הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל עשה חשבון שסך כל הברכות הנאמרות על ידי האדם בשבעים שנותיו, מגיע לכדי שני וחצי מליון. אבל כשיבוא האדם לבית דין של מעלה, לאחר מאה ועשרים שנותיו עלי אדמות, יתברר לו שמכל הסך העצום של הברכות נשארו לו רק כמה מאות. ובבוא האדם לבית הדין יבואו עמו גם קרונות ענקיים ובהם כל מליוני הברכות שאמר בימי חייו, אך כשיתחילו לבדוק את ברכותיו, ימצא שרק כמה מאות ברכות נאמרו בכוונה הראויה, בשמחה ובדבקות. לכמות כזו של ברכות לא היו צריכים להביא קרונות, די היה בכמה שקיות ניילון.

ובספר "טובך יביעו" מובא מעשה על הרבנית מבעלז ע"ה שכאשר ראתה פעם יהודי אחד נוטל פרוסת עוגה ומברך עליה במהירות וללא כוונה, ניגשה אליו הוכיחה אותו ואמרה לו: הבה נעשה חשבון פשוט, העוגה הזו נעשתה מחיטים, וכשזרעו את החטה בשדה בקשה מהבורא שתוכל לצמוח, והבורא אכן שלח מלאך שאמר לה לחטה גדלי! ואחר שגדלה נשאה תפילה שכאשר יקצרו אותה שלא תיפול ברוח עם יתר החיטים הנופלות, וכאשר זרו וטחנו אותה היא המשיכה להתחנן לפני בוראה שלא תיפול בפסולת, ולאחר שנעשתה קמח שפכה לבה שתגיע לידיו של יהודי שיפריש חלה, וכך התפללה והתפללה שתזכה להגיע לפיו של יהודי שיברך עליה בכוונה ואז תזכה אף היא לגרום נחת רוח לאלהיה ולהגיע אל תיקונה.

ועכשיו אמרה הרבנית האם כל התפילות הללו של החטה שוות בעיניך כקליפת השום? האם תחנוניה אינם משכנעים אותך שלא לחטוף את הברכה?

ושאבתם מים בששון, בששו"ן ר"ת שתי ברכות שהכל ונפשות, ואז ושאבתם מים ממעיני הישועה יהיה לך מעין של ישועה

מסופר כי במרוקו היה יהודי אחד בעל פונדק בדרך באמצע המדבר. כל עוברי דרכים היו חונים אצלו לפוש מן הדרך, והיה לו מעין מים חיים נובעים ליד הפונדק, והיו נחים אצלו אוכלים שותים קצת מים קרים על נפש עייפה, וקונים צידה לדרך, והיהודי היה מתפרנס מזה בכבוד.

חבר שלו יהודי קיבל ירושה וחיפש מקום להשקיע את כספו ראה שהפונדק מניב רווחים וחמד לקנות את המקום והציע לבעל הפונדק לקנות את הפונדק בכל מחיר. בעל הפונדק שהיה ירא שמים, ראה בכך הזדמנות לשבת וללמוד תורה ומכר לו את הפונדק.

הקונה נוכח לראות שהפונדק לא כל כך מוצלח כמו שחשב, אנשים לא עוצרים, המעין יבש, אין הכנסות ונגרם לו הפסד גדול. הלך לאור החיים הקדוש ר' חיים בן עטר זיע"א וסיפר לו קורותיו. שאל אותו אור החיים האם כשאתה אוכל אתה מברך לפני ואחרי? ענה לו, האמת לא! שאל אותו מה שמך? ענה ששון. אמר לו ששון, אם תקבל עליך לברך כל ברכה בכוונה על כל דבר ודבר לפני ואחרי שאתה אוכל, תראה איזה שפע יהיה לך, איזה ברכה תהיה לך. בעל הפונדק הקודם הוא צדיק היה מברך היה לומד בפונדק, אתה לא הלכת בדרכיו והמעין לא מוכן לתת מים, אתה שותה מהמעין בלי ברכה, איך יתן לך? תתחיל לברך, תקבל! היהודי קיבל עליו לברך. אמר לו אור החיים ושאבתם מים בששון בששו"ן - שתי ברכות שהכל ונפשות, ואז ושאבתם מים ממעייני הישועה, יהיה לך מעין של ישועה.